בשבוע שעבר ניתן על ידי השופט חאלד כבוב בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) פסק דין חשוב ומעניין בסוגיית אחריותו של נושא משרה כלפי בעלי מניות אחרים (ת.א. 25839-01-19 בן יהודה ואח' נ' לופו ויטנר). המקרה מעורר שורה של נושאים שבמחלוקת, ויתכן שהם אף יובילו לערעור בבית המשפט העליון. בשל עושר הנושאים שעלו בפסק הדין, החלטתי לפצל את הרשימה שלי בנושא לשתיים. בראשונה (זו הנוכחית) אדון – בשאלה מיהו "נושא משרה" והאם נושא משרה חב חובת אמונים גם לבעלי המניות, או רק לחברה; ברשימה השניה שאפרסם בהמשך, אדון בסוגיית הנזק והפיצויים בגין הפרת חובת האמונים. תחילה לעובדות. זה לא מזיק לדעת אותן לפעמים. התובע והנתבע הקימו לפני כ- 30 שנים

בשבוע שעבר פורסם תזכיר חוק של התכנית הכלכלית של ממשלת ישראל, במסגרת תקציב המדינה. התכנית כוללת מספר תיקוני חקיקה בנושא תובענות ייצוגיות שהינן בעלות השלכות רוחביות על היכולת של אזרחיה המדינה לתבוע את רשויות המדינה. יש לקוות שתזכיר החוק לא יאושר במתכונתו המתוכננת, שכן הוא מעיד, פעם נוספת, עד כמה אסור לתת לחתול לשמור על השמנת. במקרה שלנו – החתול הוא המדינה ורשויותיה, והשמנת היא כספי האזרחים. הסבר קצר מתחייב: חוק תובענות ייצוגיות כולל שורה של הגנות שנועדו להגן על רשויות המדינה כאשר הן נתבעות בתביעה ייצוגית על ידי תובעים ייצוגים, אזרחי המדינה. כך למשל, קובע חוק תובענות ייצוגיות כי גם אם אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה כנגד

בשנת 2000, לפני כ- 21 שנים, החליטה רשות ניירות ערך לעודד חברות זרות, הנסחרות בבורסות הגדולות בארה"ב ובאירופה, להירשם למסחר גם בבורסה לני"ע בתל אביב, כך שהן יהיו רשומות ברישום כפול, בשתי בורסות במקביל. לצורך כך יזמה הרשות הקלות רגולטוריות כלפי החברות הזרות שיירשמו ב"רישום כפול". ההקלה המרכזית היתה שהן ידווחו לציבור המשקיעים בישראל לפי הדין האמריקאי (או האירופאי במידה והן נסחרות באירופה). אף נקבע שהחברות אינן חייבות לתרגם את הדיווח לעברית, אלא פשוט לדווח בישראל את הדיווח האמריקאי. בשורה של תביעות ייצוגיות שהוגשו בשנים האחרונות כנגד חברות הרשומות למסחר כפול עלתה השאלה איזה דין יחול על הפרת חובות הדיווח מצד אותן חברות. על כך השיבו פה אחד הן בית

בשנים האחרונות מתנהל קמפיין מתוזמן ומתואם מצד גורמים בעלי אינטרס ושלוחיהם (עורכי דין, יועצים, לוביסטים) כנגד מוסד התביעות הייצוגיות. הטענה היא שתאגידים רבים נאלצים להשקיע הון רב ומשאבי זמן בהדיפת תביעות ייצוגיות רבות, דבר שמעמיס עליהם משאבים ועלויות, חלקם הגדול – מיותרים. אין ספק שהתביעות הייצוגיות הן כאב ראש גדול. מוגשות תביעות ייצוגיות רבות, חלקן באמת לא מבוססות, לא עובדתית ולא משפטית, ויש ז'אנר שלם של עורכי דין שמגישים תביעות רק כדי להסתלק, תמורת גמול ושכר טרחה צנועים, מבלי שהביאו תועלת ממשית לחברי הקבוצה. אך מנגד, יש תביעות ייצוגיות רבות וטובות הבאות לרפא עוולות רבות כלפי ציבור הצרכנים בישראל. זוהי אכיפה פרטית במיטבה, מקום בו רשויות המדינה נכשלות. לכן יש

לפני כ-5 וחצי שנים מונתה עו"ד מיכל הלפרין לממונה על ההגבלים העסקיים (כיום – הממונה על התחרות). על פניו – מינוי מקצועי וענייני של עו"ד מנוסה וידועה בתחום. בדיעבד הוא התחוור כמינוי שהחטיא את מטרתו, בהנחה כמובן שהמטרה היתה מינוי רגולטור חזק. לא בטוח שזהו מינוי כושל. הכל תלוי בעיני המתבונן, כמובן. יש כאלו שבוודאי יכתירו את כהונת הלפרין כהצלחה גדולה. למשל, אם אתה יבואן המחזיק בנתח שוק גדול, או רשת מרכולים גדולה או מונופול קמעונאי, בוודאי תברך על כהונה בה הממונה השתדלה בעיקר לא להפריע למונופולים בישראל לשגשג ולהתעצם. במובן זה הלפרין לא רק השתדלה. היא גם מאוד הצליחה. לעומת זאת, כל אזרח אחר במדינה, לא בהכרח יצטער למשמע

לפני כחודש כתבתי כאן על הלהיט התורן של שוק ההון בישראל ובעולם – חברות הספאק (Spac- Special Purpose Acquisition Company). מדובר בחברות ללא כל פעילות המגייסות הון באמצעות הנפקה בבורסה במטרה להתמזג עם חברה פרטית. נזכיר כי הספאק מחויבת להתמזג עם חברה בעלת פעילות ממשית בתוך שנתיים ממועד ההנפקה, שאם לא כן עליה להשיב את כספי ההנפקה למשקיעים. מאחורי הספאק עומדים היזמים, המכונים "ספונסרים", והם אלו שאמונים על איתור החברות הפרטיות שיתמזגו אל תוך הספאק, אגב גזירת קופון נאה עבור עצמם. היעד המרכזי של הספאק הן חברות הטכנולוגיה המוכרות חלום. אולי לא במקרה מכונות חברות אלו כ"חברות שיק פתוח". מתחילת שנת 2021 הונפקו לא פחות מ- 175 חברות ספאק בהיקף של כ-