בחדר הישיבות של המשרד שלי תלויה תמונה גדולה ועליה רשום בגדול "איפה הצדק". את התמונה המוזמנת עיצב והכין עבורי הצלם והאמן המוכשר לובקה, ידידי, ששאל אותי פעם איזו תמונה אני רוצה לחדר ישיבות. אז זה מה שאמרתי לו – תכין לי משהו עם 'איפה הצדק'. אז הוא הכין. והתמונה הזו שומרת עלי, מכוונת לי את הדרך. לא תמיד זה מצליח, לא כל לקוחותיי צדיקים, רחוק מזה, לא בכל מאבקיי אני בצד הנכון של המתרס. בכל זאת, בן אדם צריך גם להתפרנס. אבל אני משתדל. גם זה משהו, לא ? אז מה פתאום בלוג ? הרעיון לבלוג מלווה ומעסיק אותי כבר כמה שנים, שקלתי ודחיתי, חשבתי וסילקתי. ולבסוף נשברתי, נכנעתי לעצמי.

בית המשפט העליון עמוס מאוד. עמוס מדי. בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים ושופטות ואם לשפוט לפי מספר ההחלטות ופסקי הדין המתפרסמים באתר של בית המשפט, העומס עליהם רב ביותר. כשמדובר בשופטים הבכירים ביותר של המדינה, ברור כי זה מעיד על בעיה. איך פותרים אותה? איך מורידים את העומס? ובכן התשובה לכך נעוצה במילה אחת, ניהול. או שתיים – ניהול נכון. אם תבדקו באתר בית המשפט העליון תראו שבכל יום ממוצע ניתנים בערך 30-40 החלטות ופסקי דין, ובשבוע ממוצע – מעל 200. זה המון. כשצוללים לפרטים רואים שחלק ניכר מההחלטות הן מינהליות, וחלק גם טכניות, שאין שום סיבה בעולם שמיטב השופטים במדינה יעסקו בהן. למשל – שופטי העליון דנים בבקשות

כאשר חברה נתבעת בתביעה ייצוגית או נגזרת היא יכולה להתמודד איתה בדרך השגרתית של הגשת כתב הגנה (למעשה- כתב תשובה לבקשה לאישור התביעה כייצוגית או נגזרת). ויש דרך אחרת, שלעיתים מתגלה יעילה שבעתיים, והיא הקמת וועדה "בלתי תלויה". המרכאות הכפולות אינן בטעות. הוועדה אמורה להיות בלתי תלויה, אך המציאות מעלה סימני שאלה. דירקטוריון החברה מקים את הוועדה ומרכיב אותה מאנשים שאינם קשורים אליה. האופנה המקובלת אומרת שבראשה יעמוד שופט מחוזי בדימוס, אחד מחבריה יהיה פרופסור מוכר, וחבר נוסף יהיה איש מקצוע בתחום רלוונטי (כלכלן, רואה חשבון וכיוצ'ב). השלושה יקבלו שכר נאה מהחברה, ותפקידם – לבדוק את התביעה ולהמליץ לחברה האם להסכים לתביעה או להתנגד לה. אל תחזיקו את נשימתכם חזק

כמה פעמים שמעתם את המשפט – "אצלי, מילה זו מילה" ?  המשפט הנפוץ הזה, בהטיותיו השונות (ולעיתים על דרך השלילה ("אין לו מילה, לאיש הזה") בא לבטא את הדעה שפעם, בניגוד להיום, היתה חשיבות להבטחה של אדם, למילתו (איני יודע אם הדעה הזו אכן משקפת את האמת או שמא היא מבוססת על נטייתינו הטבעית לצבוע את העבר בצבעים מחמיאים). בכל מקרה, נהוג לחשוב שבעבר, אם אדם הבטיח לך משהו, גם אם בעל פה, הוא ימלא את ההתחייבות, אף אם היא לא עוגנה בכתב. ברבות השנים, ועם ריבוי המקרים בהם אנשים לא כיבדו את שהבטיחו בעל פה, התקבעה ההכרה כי אם רוצים להעניק תוקף לדברים, חובה לחתום על חוזה בכתב. למעשה,

דלאוור היא מדינה קטנה, קטנה מאוד בצפון מזרח ארה"ב. פחות ממיליון תושבים. ובכל זאת, יותר ממחצית מהחברות הציבוריות/בורסאיות בארה"ב רשומות בדלאוור, וכ- 60% מחברות הנכללות ב- Fortune 500 רשומות בה. איך זה קורה ? שתי סיבות עיקריות- האחת, מיסוי מקל על תאגידים. והשניה- בית המשפט של דלאוור (the Chancery Court) שהינו בית משפט מקצועי ויעיל ביותר, של שופטים מקצועיים (ולא חבר מושבעים), בעלי ידע, ניסיון והבנה עמוקה של דיני החברות ודיני ניירות הערך, בצד היכרות עם העולם העסקי. זהו בית משפט יעיל מאוד, הפוסק במהירות ומכריע סכסוכים ביעילות שאינה אופיינית למערכות ציבוריות. לאור המוניטין שיצא למערכת המשפט של דלאוור, שהפכה ברבות השנים לאבן שואבת לתאגידים מכל רחבי ארה"ב והעולם, הוקמה

פסק דין מקיף ומעמיק שניתן לאחרונה על ידי השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) (ת"צ (ת"א) 40404-03-16 עצמון נ' אסם השקעות בע"מ) דן בשאלה האם מחיר העיסקה שבמסגרתה רכשה חברת נסטלה, בעלת השליטה בחברת "אסם", את מניות הציבור באסם, היה מחיר הוגן. השאלה עלתה במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד עיסקת מיזוג במיתווה המכונה "מיזוג משולש הופכי", כאשר נסטלה רכשה את מניות הציבור בחברה הבורסאית אסם, ובכך הפכה את אסם לחברה פרטית, ולמעשה הוציאה אותה מהמסחר בבורסה, באמצעות רכישת חלקם של בעלי המניות מהציבור, אשר קיבלו תשלום בגין מניותיהם. בעלי המניות מהציבור הגישו תביעה ייצוגית בטענה שהמחיר ששולם להם במסגרת אותה עיסקה, לא היה הוגן, והיה נמוך מהמחיר