חברות רבות פועלות בישראל כאשר יש להן רק שני בעלי מניות, בחלוקה שווה- 50%-50%, במתכונת המכונה "מעין-שותפות". מה עושים כאשר מתגלע סכסוך קשה ביניהם וצריך להפריד כוחות? יש מספר דרכים כאשר שתי הנפוצות והמקובלות הן – האחת – להורות שאחד השותפים יקנה את השני; הדרך האחרת היא העמדת המניות של שני הצדדים לרכישה על ידי צד שלישי. דרך שלישית, קיצונית יותר, ועל כן גם נדירה יותר- היא מתן הוראות לפירוק החברה ולחיסולה.

פסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי השופט מוחמד עלי בביהמ"ש המחוזי בחיפה (המחלקה הכלכלית) בענין חברת פנדה מציג את השיקולים שיש לשקול בבחירה בין שתי החלופות הראשונות.

שני השותפים – שמואל גוטמן ומאור להב, הינם בעלים בחלקים שווים (50%-50%) בחברת פנדה יישומי מסחר בע"מ, העוסקת בתחום הטכנולוגיה הפיננסית (Fintech) ומספקת פתרונות תוכנה למסחר בשווקי ההון, ובכלל זה פועלת כספקית פלטפורמה ותמיכה ללקוחות דוגמת ברוקרים ותאגידים אחרים הפועלים בתחום המסחר בני"ע. מדובר בחברה ותיקה ומצליחה ולה כמה עשרות עובדים.

שני בעלי המניות כיהנו כדירקטורים יחידים בחברה. בדומה למקרים רבים אחרים, גם בפנדה לא חתמו בעלי המניות על הסכם מייסדים/שותפים, וגם תקנון החברה הינו דל ומונה מספר סעיפים בלבד.

בין השותפים התגלע סכסוך קשה ביותר שגרר הליכים משפטיים מרובים, וכאן אגע רק בחלק מההיבטים ורק אלו הרלוונטיים לסוגיית הפרדת הכוחות. שני הצדדים תבעו זה את זה בטענות שונות ורבות: בתמצית, גוטמן תבע את להב בטענה כי הוא פוגע בחברה והיחסים הגיעו למבוי סתום כך שיש להורות על הפרדת כוחות, קרי- מתן סעד של היפרדות לפי סע' 191 לחוק החברות וכן ביקש צו המונע מלהב להיכנס למשרדי החברה להימנע מליצור קשר עם מי מעובדי או לקוחות החברה או ספקיה. מנגד, להב טען כי הוא קופח על ידי גוטמן ודרש לקבל מסמכים רבים של החברה, שלטענתו נמנעים ממנו. כמו כן דרש כי ביהמ"ש יורה לגוטמן לרכוש את מניותיו.

גוטמן התנגד לאפשרות כי יכפו עליו לרכוש את מניותיו של להב וביקש כי צד שלישי ירכוש את פעילות החברה או את מניות שני הצדדים ביחד.

בשל המבוי הסתום, מינה השופט עלי, במהלך ניהול התיק, רואה חשבון ששימש כדירקטור מכריע. צו זמני נוסף שנתן השופט במהלך ניהול התיק, היה חריג בכל קנה מידה- מניעת כניסתו של להב למשרדי החברה וביטול חברותו בדירקטוריון החברה, לאחר שהשתכנע כי להב פועל כנגד החברה ופועל להזיק לה, כחלק ממאבקו בשותפו.

מה שמעניין הוא שגם המינוי של הדירקטור המכריע מטעם בית המשפט לא הצליח להרגיע את הרוחות, בעיקר של להב. לכאורה מדובר במנגנון טוב שנועד לנטרל את המבוי הסתום, אבל ברור כי כאשר אחד הצדדים מגלה אי אמון וחשדנות לכל מי שאינו מקבל את דעתו, הרי שגם גורם אובייקטיבי שממנה בית המשפט, לא יכול להביא לרגיעה במאבק בין הצדדים, כפי שאכן ארע במקרה של חברת פנדה.

ברגע שהדירקטור המכריע הביע עמדות שלא תאמו את רצונותיו של להב, הוא החל לתקוף את הדירקטור המכריע שמונה על ידי בית המשפט והאשים אותו בהאשמות קשות, שכולן נדחו על ידי השופט בפסק הדין.

בסופו של דבר קיבל השופט את עמדתו של גוטמן ודחה במלואה את תביעת להב וקבע כי להב פעל כנגד החברה בצורה עקבית וכי הוא כלל לא קופח על ידי גוטמן, אלא נהפוך הוא. אף שטען כי נמנעו ממנו מידע וגישה לחברה, הרי שכאשר התאפשר לו הדבר בצו ביהמ"ש הוא נמנע מלהגיע למשרדי החברה ולא ניצל את האפשרות לתרום לחברה ולסייע לפעילותה.

השופט עלי קובע כי בהתאם לפסיקה יש לבית המשפט שיקול דעת רחב מאוד אילו סעדים לתת לצדדים המסוכסכים על מנת לבצע הפרדת כוחות. זאת, בין בדרך של מינוי בעל תפקיד, בין במתן הוראות על פירוק החברה, בין בהתמחרות בין השותפים מי יקנה את מי, ובין במכירה לצד שלישי.

מכירה כפויה אמנם מהווה את אחד הסעדים שרשאי בית המשפט לתת בהתאם לסעיף 191 לחוק החברות (העוסק בסעד של קיפוח), אך השופט עלי קובע כי זהו סעד המפר את השויון בין הצדדים, שכן מכירה כפויה מחייבת צד מסוים לרכוש כנגד רצונו את מניותיו של הצד האחר.

קביעה מרכזית בהכרעת השופט עלי היא זו שאין מקום לכפות על בעל מניות בחברה לרכוש את מניות שותפו, כפי שביקש להב לכפות על גוטמן לרכוש את מניותיו, אלא רק אם יוכח כי צד אחד קיפח את שותפו, ואז ייאלץ המקפח לרכוש את מניותיו של השותף המקופח. כלומר, רכישה כפויה היא סעד קיצוני שיש להפעילו רק כסוג של "עונש" כלפי המקפח. בכל מקרה בו לא הוכח קיפוח, אין מקום כלל לשקול כפייה על בעל מניות לרכוש את מניות שותפו לחברה.

ראו למשל בענין סימן טוב בו קבע ביהמ"ש כי מכירה כפויה היא הדרך הנכונה להפריד בין שותפים מסוכסכים, כאשר אחד מהם קיפח את רעהו. ובאופן דומה – גם בענין נועם מרגלית נ' תומר מור.

במקרה הנוכחי (פנדה), שני הצדדים הבהירו כי אינם מעוניינים לרכוש את מניותיו של האחר, וגם אינם מעוניינים להישאר בחברה. וזהו מצב חריג שכן בדרך כלל לפחות אחד הצדדים מעוניין להישאר בחברה. לא זה היה המצב כאן, בו שני הצדדים ככל הנראה, מיצו את החוויה התאגידית המשותפת שלהם בפנדה. מצב ייחודי זה הותיר לביהמ"ש רק את האפשרות של מכירה כפויה (אך רק אם יוכח קיפוח, כאמור) או – מכירה לצד שלישי, כפי שהורה בסופו של דבר.

להב התנגד בכל תוקף למכירה לצד שלישי בין היתר בנימוק כי צד שלישי שירכוש את המניות ידרוש שיפוי מצד בעלי המניות בגין תביעות עבר, והוא, להב, יתנגד למתן שיפוי שכזה. אך השופט דחה גם נימוק זה.

השופט פוסק כי להב לא הוכיח כל קיפוח כלפיו, אלא דווקא הוא זה שהתנהל בצורה לא הוגנת וחסרת תום לב ושלא לטובת החברה, ולכן דחה את דרישתו לכפות על גוטמן לרכוש את מניותיו, אלא גם את כל יתר הסעדים האחרים שתבע להב.

אין ספק שההכרעה בענין פנדה נבעה במידה רבה מהתרשמותו המאוד שלילית את השופט, כעולה מפסק הדין, מהתנהלות אחד השותפים (להב) שפעל לא רק כנגד שותפו אלא גם כנגד החברה עצמה. 

מילה לסיום על היבט אחר בפרשה: כמו במקרים לא מעטים, שני השותפים לא חתמו על הסכם שותפים או מייסדים ביניהם, אף שהחברה שבבעלותם גדלה להיות משגשגת ומצליחה. גם אני, כמו עורכי דין רבים, תמיד ממליץ ללקוחותי להסדיר את יחסי השותפות בחתימת הסכם בכתב. אך לנוכח סכסוך קשה שכזה (שאינו כה נדיר ביחסי שותפות…) עולה התהייה האם היה מועיל כאן הסדר מסודר ומפורט. אם צד אחד מחליט להילחם בשותפו בכל דרך וללא פשרות, או – להבדיל – אם צד לחוזה החליט לרמות את שותפו, מה יעזור לצד הנפגע חוזה מפורט של 20 עמודים?