כתבתי כאן בעבר לגבי פסיקת בית המשפט העליון בענין פייסבוק נ' חמו, פסיקה שקבעה כי הדין בתביעה כנגד פייסבוק בישראל יהיה הדין הזר, דין מדינת קליפורניה, ארה"ב.

לאחר מכן כתבתי כאן בבלוג על מקרה אחר של תביעה של צרכנים כנגד פייסבוק שביקשו לתבוע אותה בישראל, ובית המשפט קבע כי גם אם התובעים הייצוגיים בשני המקרים שבאו לפניו היו אנשים שהשתמשו בפייסבוק גם לצרכים עסקיים, אין הדבר שולל את היותם "צרכנים".

לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חשוב מאוד (טרוים מילר נ פייסבוק) בסוגיית הדין הזר החל על תאגידים זרים הפועלים בישראל. גם הפעם היתה הנתבעת פייסבוק. מדובר בתביעה של יזמים ישראליים שרכשו מפייסבוק שירותי פרסום בעבור ירידי אופנה ולייף סטייל שהם אירגנו. לטענתם פייסבוק התרשלה בפירסום הירידים שהם הפיקו ונגרם להם לטענתם נזק כבד, ועל כן תבעו אותה בתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום. פייסבוק מצידה טענה כי יש לדחות על הסף את התביעה שכן התביעה צריכה להתברר בישראל לפי דין מדינת קליפורניה, ארה"ב, משום שתנאי השימוש של פייסבוק מפנים לדין זה. בית משפט השלום קיבל את עמדת פייסבוק, וכך גם בית המשפט המחוזי בת"א (השופטת אביגייל כהן) שסברה שהדין שצריך לחול הינו דין קליפורניה.

בבית המשפט העליון כבר התהפכה התמונה. דעת הרוב שנכתבה על ידי השופט עופר גרוסקופף (בהסכמת השופטת וילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט הנדל) קבעה – בניגוד מוחלט לקביעות הערכאות הנמוכות – כי ההוראה בתנאי השימוש של פייסבוק, המנסה להחיל על תביעות בישראל את דין קליפורניה, היא תנאי מקפח, הפוגע בזכויות הצרכן הישראלי.

קביעותיו של השופט גרוסקופף הן משב רוח מענן, ומבורך, בים של פסיקה הנותנת משום מה רוח גבית דווקא לתאגידים הזרים, על חשבון האינטרסים הלגיטימיים של הצרכנים בישראל.

כך למשל קובע השופט גרוסקופף כי קביעה המאפשרת לחברה הזרה המנהלת עסקים בישראל להתנות בחוזה אחיד מול לקוחותיה בישראל, בין אם הם אנשים פרטיים ובין אם עסקים קטנים, שדין זר הוא שיחול על העסקה בין הצדדים היא קביעה מקפחת, אינה מידתית ואינה הוגנת.

השופט גרוסקופף דוחה את הטיעון של שופט המיעוט, הנדל, כי החלת הדין של קליפורניה אינה מכבידה יתר על המידה מאחר שדין זה נכתב באנגלית, ועל כן נגיש לאזרחי ישראל. הוא משיב כי עברית, ולא אנגלית, היא השפה הרשמית של ישראל. וממשיך וקובע כי הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בשפה משפטית.

בכך מקבל השופט גרוסקופף את עמדת תובעים ישראלים רבים הטוענים כי תאגיד בינלאומי הפועל בישראל צריך לקחת בחשבון כי אם ייתבע, הוא צפוי לנהל את הגנתו לפי הדין הישראלי.

אין בכך כל קיפוח או פגיעה בציפיה הלגיטימית של התאגיד הבינלאומי, שכן הוא צריך לצפות כי בכל מקום בעולם בו הוא פועל, הוא עלול להיתבע לפי הדין המקומי.

בין היתר שואל גרוסקופף את השאלה הרטורית הבאה – "היעלה על דעתנו כי חברת האופנה הספרדית זארה  ,(Zara)תצדיק את החלת הדין הספרדי על מכירת חליפה בקניון רמת אביב, בשל כך שהיא פועלת ב- 88 מדינות, ומנהליה החליטו כי יקל עליהם לנהל את עסקיה אם על כל התקשרויותיה יחול דין אחד של מקום התאגדותה?

הוא מוסיף וקובע כי "ריח האבסורד עולה מטיעונים אלה".

מילים כדורבנות.

נזכיר כי התאגידים הזרים הפועלים בישראל בודקים דינים של מדינות רבות, באמצעות המחלקות המשפטיות הגדולות שלהם. ועל כן, הם בוחרים לצרכיהם את הדין שהוא המיטיב ביותר עבורן, לא עבור הצרכנים.

כבר נתקלתי בחברת תעופה הרשומה במדינה מסוימת באירופה שבחרה בדין של מדינה אירופאית אחרת, לאחר שהיא עשתה "שופינג" ובדקה את הדינים השונים, ובחרה את אותו דין שמיטיב איתה יותר מכל. ברור כי בחירה חד צדדית זו של התאגיד הזר, לא נועדה להגנת זכויות הצרכנים, לשון המעטה. ולכן עצם העובדה שבתי המשפט בישראל נוהגים לכבד תנאים מקפחים אלו, הינה מאוד בעייתית ומקפחת את זכויות הצרכנים בישראל.

חשוב לציין כי לפני כ-4 שנים ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין בענין בן חמו נ' פייסבוק, שהזכרתי לעיל. פסק דין זה, אותו ביקרתי בעבר בבלוג זה כאמור, קבע כי על תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד פייסבוק בישראל יחול דין קליפורניה. אפשר לברך על פסק דינו של השופט גרוסקופף המסייג (ואולי מבטל) את הלכת בן חמו נ פייסבוק, כאשר הוא דוחה את החלת דין קליפורניה, ומבקר אותה במילים מנומסות אך נוקבות.

חשוב לציין כי ענין בן חמו נ פייסבוק עסק בתביעה ייצוגית, ואילו ענין טרוים מילר נ פייסבוק הנוכחי עסק בתביעה פרטנית, אישית, של שני לקוחות, ולא תביעה ייצוגית. השופט מציין כי קביעותיו לענין תחולת הדין הישראלי צריכות לחול גם ביחס לתביעות ייצוגיות, שכן תביעה ייצוגית אינה אלא אוסף של תביעות פרטניות, לדבריו.

קביעה חשובה נוספת בפסק דינו של השופט גרוסקופף היא שאין חשיבות מהו הדין הזר, כלומר של איזו מדינה. אין הבדל לשיטתו אם הדין הזר הוא דין סינגפור, פולין או קליפורניה.

אגב, הנימוק המרכזי בהכרעה של פסק הדין בן חמו נ' פייסבוק, בו הוכר הדין של מדינת קליפורניה, ארה"ב, כחל על תביעה בישראל, היה שמדובר במדינה נאורה בה דוברים אנגלית, כמובן.

כעת, בענין טרוים מילר נ' פייסבוק נקבע, וטוב שכך, כי אין חשיבות להיותו של הדין הזר ממדינה מערבית או "נאורה" או דוברת אנגלית. הצרכן הישראלי אינו אמור להכיר או לשלוט בדין הזר, ולא משנה מאיזו מדינה הוא מיובא. כל החלה של דין זר, מחייבת את הלקוח הישראלי לשכור לא רק עורך דין אלא גם מומחה לדין הזר ולשלם לו שכר גבוה בגין הכנת חוות דעת מומחה. הדבר לא רק מסבך מאוד את התביעה ומייקר אותה מאוד. בדרך זו, מנסים התאגידים הזרים להרתיע את התובעים הייצוגיים מלהגיש תביעות כנגדן בישראל.

חשיבותו של פסק הדין בכך שהוא קורע, לראשונה על ידי בית משפט ישראלי, ועוד – בית המשפט העליון, את המסיכה מעל פני תאגידים בינלאומיים הפועלים בישראל, ואשר מסתתרים מאחורי עקרונות משפטיים כביכול-לגיטימיים כגון "תניית שיפוט זר". עד היום היתה גישתם (המוטעית) של בתי המשפט בישראל להכיר, כמעט באורח גורף, בתניות שיפוט זרות. רק במקרים בודדים בשנים האחרונות הורגש כרסום בעקרון המכבד הוראות חד צדדיות שקבעו התאגידים הזרים בתנאי השימוש שלהם. פסק דינו של השופט גרוסקופף קובע סוף סוף את מה שכל בר דעת מבין לבד: "אין לתת לגיטימציה לניסיון גורף של תאגיד גלובלי הבוחר לקיים פעילות עסקית בישראל להתנער מתחולת הדין הישראלי כלפי ציבור לקוחותיו הצורך את שירותיו או רוכש את מוצריו, באמצעות תניית ברירת דין הקבועה בחוזה אחיד (וזאת בין אם הלקוח הוא אדם פרטי ובין אם הוא עסק קטן). הדרך המשפטית למנוע התנערות שכזו היא הגדרת התנייה האמורה כתנייה מקפחת".

יש לקוות שקביעותיו החדות של השופט גרוסקופף ייהפכו להלכה הנוהגת בישראל.