פרשת בטר פלייס משמשת אותי פעמים רבות בהרצאות שאני נותן לדירקטורים, כדוגמא טובה לכך שלא כל כשלון עסקי מחייב ומצדיק תביעה כנגד מנהלי החברה. לעיתים כשלון הוא פשוט כשלון, ואינו מחייב להיפרע ממישהו. אם מנהלי חברה קיבלו החלטה בתום לב, לאחר ששקלו את כל המידע הרלוונטי, בהחלט יתכן שהמיזם העסקי עליו החליטו, או ההחלטה העסקית או ההשקעה בה בחרו, ייכשלו. אין בכך כדי לחייב לתבוע את מי שקיבל את ההחלטה.

עתה, לאחר שבית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהגישו המפרקים של חברת בטר פלייס (לאחר שנדחתה על הסף תביעתם כנגד הדירקטורים של החברה שקרסה), נדמה שאיבדתי את הדוגמא הטובה ששימשה אותי בהרצאותיי. אצטרך למצוא משהו אחר.

במה מדובר?

המפרקים של בטר פלייס, עורכי הדין שאול קוטלר וסיגל רוזן-רכב, הגישו תביעה כנגד הדירקטורים ובעלי השליטה בבטר פלייס בגין כשלון וקריסת החברה. בטר פלייס, נזכיר, היתה חברת המכוניות החשמליות של שי אגסי, שיתכן שהקדימה את זמנה. החלה בתנופה רבה ועם הרבה יחסי ציבור, אך לאחר שהושקעו בה מאות מליוני דולרים, נקלעה לחדלות פרעון וקרסה.

שופט ביהמ"ש המחוזי דאז (היום בעליון), עופר גרוסקופף, דחה את התביעה על הסף בטענה שעומדת לנתבעים הגנת כלל "שיקול הדעת העסקי" (Business Judgment Rule), שמשמעו כי אם הדירקטורים פעלו בתום לב, ללא ניגוד עניינים וקיבלו החלטה באופן מיודעת (על סמך המידע הרלוונטי שהיה דרוש להם לקבלת ההחלטה) הרי שלא ניתן לתבוע אותם גם אם החלטותיהם הובילו לכישלון עסקי (כפי שאכן קרה). בטר פלייס קרסה ברעש גדול, והותירה אחריה חובות עתק.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את מחיקת התביעה, בשל נימוקים שניתן להגדירם כדיוניים/פרוצדורליים, ובעיקר- בשל העובדה שבית המשפט המחוזי לא דן בטענה שהעלו המפרקים וכן שלא איפשר לתובעים (המפרקים) לתקן את התביעה, כפי שביקשו.

ועם זאת, הכרעת העליון ראויה למספר הערות.

ראשית, ביהמ"ש העליון ממשיך את הקו שהחל בפסה"ד הידוע ורדניקוב נ בזק ובו עיגן את כלל "שיקול הדעת העסקי" במשפט בישראל, וקבע כי אין מניעה שהכלל יחול גם בהליכי חדלות פרעון (פירוק/כינוס).

שנית, ביהמ"ש העליון אימץ את קביעת ביהמ"ש המחוזי (השופט גרוסקופף, היום בעליון) כי כלל שיקול הדעת העסקי יכול לשמש לעיתים כעילה לסילוק תביעה על הסף. זוהי קביעה מרכזית וחשובה בפסק הדין.

נזכיר כי כלל שיקול הדעת העסקי מעניק הגנה מפני תביעה כנגד דירקטורים כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: האחד- הם פעלו בתום לב, שני – הם פעלו ללא ניגוד עניינים, ושלישי – הם פעלו באופן מיודע, כלומר דאגו לקבל את כל המידע שהיה דרוש להם לשם קבלת ההחלטה. גם אם יתברר בדיעבד כי קיבלו החלטה שגויה עסקית, ואף כזו שגרמה נזק לחברה (למשל החלטה להשקיע במיזם שנכשל) החלטתם תהיה מוגנת מתביעה, וניתן יהיה לסלקה על הסף, בהנחה כאמור שמתקיימים כל שלושת התנאים שנזכרו כאן.

שלישית, ביהמ"ש העליון קובע כי הטיעון (שנטען על ידי המפרקים של בטר פלייס) בדבר "אי הפעלת שיקול דעת עצמאי" על ידי הדירקטורים הינו טיעון בעל ערך, שראוי היה לדון בו בהקשר של הגנת הדירקטורים מפני תביעה. הטענה של "אי הפעלת שיקול דעת עצמאי" היא טענה מעניינת, שעולה לעיתים רחוקות, ואשר מבוססת על הוראת סעיף 106 לחוק החברות, הקובע כי דירקטור יפעיל במילוי תפקידו שיקול דעת עצמאי בהצבעה בדירקטוריון, וכי אי הפעלת שיקול דעת עצמאי כמוה כהפרת אמונים.

המפרקים טענו טענה זו כנגד הדירקטורים של בטר פלייס וביהמ"ש העליון קבע כי טענה זו לא נדונה על ידי ביהמ"ש המחוזי ולכן קיבל את הערעור והחזיר את התיק למחוזי, על מנת שידון ויכריע האם אמנם מתקיימת עילה זו, שאם כן לא יוכלו הדירקטורים ליהנות מההגנה של "שיקול הדעת העסקי".

ענין זה הינו אחד החידושים החשובים של פסק הדין בענין בטר פלייס – האיפיון של עילת אי הפעלת שיקול דעת עצמאי, כעילה אשר שוללת מהדירקטורים את ההגנה החשובה של כלל שיקול הדעת העסקי. רוצה לומר- אם התובעים יוכיחו שהדירקטורים לא הפעילו שקול דעת עצמאי, לא רק שהתביעה לא תסולק על הסף, אלא שלגופם של דברים יתכן שיהיה בכך לסלול את הדרך לקבלת התביעה לגופה, בשל העובדה שגם כלל שיקול הדעת העסקי לא יסייע לדירקטורים בהגנתם מפני התביעה.

רביעית, בית המשפט העליון קיבל את ערעור המפרקים של בטר פלייס גם ביחס למשרד רואי החשבון סומך חייקין, שהיו רואי החשבון של בטר פלייס, וזאת משום שהתביעה כנגד רואי החשבון סולקה על הסף (בדומה ליתר הנתבעים), אך בית המשפט העליון קובע כי לרואי החשבון של התאגיד (להבדיל מהדירקטורים) לא עומדת הגנת כלל שיקול הדעת העסקי. משום כך לא היה מקום לסלק את התביעה כנגדם על הסף.

יש לציין כי בסיכומו של דבר, פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת בטר פלייס איננו סוף פסוק. ההכרעה בעליון קיבלה את הערעור על סילוק התביעה על הסף, וכעת יחזור התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון מחדש רק בנושאים המסוימים שקבע ביהמ"ש העליון. אין בכך כדי לומר כי תביעת המפרקים כנגד הדירקטורים של בטר פלייס אכן תצליח. 

אני כשלעצמי מסופק למדי. הזדמן לי להכיר קצת את העובדות, מאחר וייצגתי מול המפרקים גורם אחר, אותו התכוונו המפרקים לתבוע באותה תביעה. בתום הליך שניתן לדמות לסוג של שימוע, השתכנעו המפרקים שלא לתבוע את הלקוח שלי באותה תביעה. מהיכרותי (הלא מאוד מעמיקה) עם עובדות המקרה של חברת בטר פלייס נדמה לי שמדובר בדוגמא טובה לכך שלעיתים כשלון עסקי הוא רק כשלון עסקי, ולא יותר מכך. לא הפרת אמונים וספק רב אם אף רשלנות.

כמו שהאמריקאים אומרים – sometime you win, sometime you lose.