לקוח פונה לעורך דינו ומבקש להתייעץ איתו בענין משפטי, הוא מקבל את עצת עורך הדין ופועל על פיה. האם ובאיזו מידה יכול הלקוח להיות רגוע שהוא מוגן מפני הליך משפטי כנגדו, על בסיס הסתמכותו על הייעוץ המשפטי שקיבל?

שאלה זו התעוררה לאחרונה (אם כי די באורח אגבי) בהליך מנהלי שניהלה רשות ניירות ערך כנגד איש העסקים יגאל אהובי, לשעבר בעל השליטה בחברה הבורסאית רבד.

בחודש אוגוסט 2018 חתם אהובי על עסקה למכירת השליטה בחברת רבד לקבוצת משקיעים. אלא שהעסקה נתקלה בקשיים כאשר אחד התנאים המתלים לביצועה לא התקיים, ואז התבטל הסכם המכירה. התנהל מו"מ בין הצדדים בקשר לכך, ובסופו של דבר אכן התקיים התנאי המתלה באיחור, וההסכם למכירת השליטה התבצע רק בחודש פברואר 2019.

אלא שב"תקופת הדמדומים" הזו (שבין אוגוסט לפברואר) במהלכה ההסכם לא בוצע ולמעשה בוטל, התקיים ארוע שהתגלה כבעייתי: בחודש נובמבר 2018 רכש אהובי באופן אישי נדל"ן באירלנד, וזאת בניגוד להתחייבות מפורשת שלו כלפי חברת רבד (שהוא היה בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון שלה), כי הוא לא יבצע עסקאות העלולות להתחרות עם עסקי החברה.

רק לאחר כשלושה שבועות מחתימת העסקה באירלנד דיווח אהובי לעורך הדין של החברה כי ביצע את העסקה ושאל האם לדעתו זה בעייתי. רק לאחר יותר מחודש ימים מאותו ממועד, בסוף דצמבר 2018 דיווחה רבד על כך שאהובי ביצע את העסקה וכי היא עומדת בניגוד להתחייבותו שלא לבצע עסקאות אישיות המתחרות בעסקי החברה.

אהובי (וגם מנכ"ל רבד) הועמדו לדין מנהלי על ידי רשות ני"ע בעבירה של אי דיווח על פרט מהותי לציבור המשקיעים.

אסביר כי הליך מנהלי הוא הליך בו נוקטת רשות ני"ע ביחס למקרים שהופרו לדעתה הוראות של חוק ניירות ערך, על ידי חברות בורסאיות או נושאי משרה שלהן, אך המקרים אינן חמורים ואינם מצדיקים הליך פלילי. בראש ועדת האכיפה המנהלית שדנה בהליך (בהרכב של שלושה דיינים) עומד/ת שופט/ת מחוזי בדימוס והיא מוסמכת להטיל קנסות או עונש של מניעת כהונה כנושא משרה. היא אינה מוסמכת להטיל עונשי מאסר, כמו בהליך הפלילי.

ועדת האכיפה המנהלית, בראשות השופטת המחוזית בדימוס ברכה אופיר-תום, מצאה להרשיע את אהובי בעבירה שיוחסה לו והטילה עליו קנס מנהלי של 350,000 ₪ וכן איסור כהונה כדירקטור למשך שנה.

אחת מטענות ההגנה של אהובי היתה כי הסתמך על עורכי הדין של החברה שכן דיווח להם על העסקה האישית שביצע, ובכל זאת הם לא אמרו לו שחובה לדווח על כך והם אכן לא דאגו לדיווח מיידי על כך. ועדת האכיפה דחתה מכל וכל את טענת ההסתמכות, בעיקר משום שנדרשו לאהובי 3 שבועות עד שגילה כלל לעורכי הדין של החברה על העסקה שביצע. ולכן בתקופה זו בוודאי שהוא לא יכול היה להסתמך עליהם. ואולם מה שמעניין הוא שוועדת האכיפה לא התייחסה לכך שבכל הנוגע לתקופה שבין המועד בו גילה לעורכי הדין של החברה על העסקה באירלנד ועד למועד הדיווח, כחודש ימים, הוא אמור להיות מוגן מהליך פלילי או מנהלי, בשל הסתמכות לגיטימית על עצת עורכי דינו. ועדת האכיפה לא דנה כלל בהיבט זה, ככל הנראה משום שסברה שהדבר לא יועיל שכן ממילא אהובי אחראי לאי-הדיווח במהלך 3 השבועות בהם לא גילה לאיש על העסקה.

נשאלת השאלה – נניח שאהובי היה מדווח לעורכי הדין של החברה מיד לאחר חתימת העסקה האישית: האם היה יוצא ידי חובתו, גם במקרה והחברה לא היתה מדווחת (או מדווחת באיחור)? במילים אחרות, האם איש עסקים יכול להתגונן בטענה של הסתמכות על עורך הדין עימו התייעץ?

בזמנו קבע בית המשפט העליון בפרשת טבע ואלי הורביץ, כי מנהל רשאי להסתמך בצורה רחבה מאוד על עצת עורך דינו, והתנאים לכך הם- ראשית, שהלקוח פעל והסתמך בתום לב על עוה"ד; שנית- שעורך הדין מכיר את העובדות ונחשב בר סמכא בתחום הייעוץ; ושלישית שעורך הדין קיבל את כל המידע הרלוונטי והוא מודע לכך שהלקוח יסתמך עליו.

לאחר מכן סייג בית המשפט העליון במידה ניכרת את ההלכה וקבע (ע"פ 845/02 מ"י נ' תנובה) כי נדרשת חוות דעת בכתב כדי שהלקוח יוכל להסתמך על הייעוץ, וכי בית המשפט יצטרך להשתכנע בכנות ההסתמכות ותום הלב של הלקוח הטוען להסתמכות על יעוץ משפטי.

לוועדת האכיפה המנהלתית היתה כאן הזדמנות לדון בהיקף הגנה זו, אך הדיון שם היה קצר יחסית ולא מיצה את כל היבטי הנושא. והנושא חשוב דווקא בתחום העיסוק של ועדת האכיפה- קרי במעשים או מחדלים של חברות נסחרות בבורסה ושל נושאי המשרה בהן (כגון- בעלי שליטה, דירקטורים ומנכ"לים). היה מקום לדון בהיקף ההגנה שיכול נושא משרה ליהנות ממנו כאשר הוא מוסר מידע לעורך הדין של החברה הבורסאית: האם מאותו רגע הוא עצמו משוחרר מאחריות לכך שהחברה לא דיווחה? או לכך שהחברה התעכבה עם הדיווח מספר ימים למשל ?

האם נושא המשרה מוגן מפני הליך פלילי ואזרחי בגין אי הדיווח? או שמא הוא מוחזק כאחראי, ואינו מוגן, גם אם מסר את המידע לעורך הדין של החברה ?

זוהי שאלה חשובה ומהותית, שהיה ראוי שוועדת האכיפה המנהלית תיתן על כך את דעתה ותכריע בה. אמנם במקרה של אהובי הוא מסר את המידע לעורך הדין באיחור של 3 שבועות. אבל, מה לגבי התקופה שלאחר מסירת המידע לעורך הדין ועד לדיווח בפועל? האם ביחס לתקופה זו הוא אחראי?

שאלה זו יכולה להיות קריטית בנסיבות קצת שונות, למשל אם אהובי לא היה מתעכב עם מסירת המידע לעורך הדין של החברה, ואז היתה מתעוררת במלוא עוזה השאלה האם הוא פטור מאחריות.

לשאלה חשובה זו, שיכולה להדריך נושאי משרה ובעלי שליטה בחברות בורסאיות לעתיד לבוא, אין כרגע תשובה ברורה.

דעתי הפרטית היא שאכן, אם הוא מסר את המידע לעורך הדין של החברה, האמון על הדיווחים שלה, נושא המשרה פטור מאחריות (ובלבד שאותו עורך דין הוא זה שמטפל בנושא הדיווחים או אחראי לנושא). במידה ויש לחברה מספר עורכי דין (למשל בחברות גדולות המעסיקות עו"ד חיצוניים ופנימיים רבים) ברור שיש חשיבות לזהות עורך הדין. אבל בהינתן שהמידע נמסר לאדם הנכון בחברה, נושא המשרה אמור להרגיש מוגן בהחלט מכל הליך פלילי או אזרחי, אם מסר את המידע לחברה, וזו לא דיווחה, או לא דיווחה במועד.

שאלה נוספת, שאף היא לא נדונה במקרה הזה, היא – מה קורה כאשר עוה"ד אומר ללקוח שאין צורך לדווח, ולכן החברה לא דיווחה. האם נושא המשרה אחראי לאי-הדיווח (למשל במקרה בו תחשוב רשות ני"ע אחרת, שהיה מקום לדווח ?) לדעתי, לאור ההלכות המשפטיות, נושא המשרה יוכל להיות מוגן אם הסתמך בתום לב על עצת עורך הדין של החברה, שסבר שאין צורך לדווח.