לא רבות התביעות הייצוגיות המסתיימות בישראל בפשרה העולה על 100 מיליון ש"ח. היתה לי הזכות להשיג פשרה שכזו בתיק אוסטרובסקי נ' דסק"ש (תביעה נגזרת, לא ייצוגית), אך תיק מיטב-דש שבר שיאים, כאשר לאחר הליך ממושך וסבוך, שרק את עיקריו אפרט כאן, הסתיים בפשרה בסך של 120 מיליון ש"ח. אלא שהשופטת מיכל אגמון גונן בבית המשפט המחוזי בתל אביב סירבה לאשר את הסכם הפשרה וקבעה כי מן הראוי שתיק זה יסתיים בפשרה גבוהה בהרבה, של 200 מיליון ש"ח, על כן היא פשוט דחתה את הבקשה לאישור הסכם פשרה.

אז מה קרה כאן?

בשנת 2012 ו- 2014 הוגשו שתי תביעות ייצוגיות (שאוחדו) על ידי קבוצת עצמאים ושכירים וקבוצת אנשי קבע כנגד בית ההשקעות מהגדולים בישראל – מיטב דש, בטענה כי גבה דמי ניהול גבוהים מהחוסכים בקופת גמל 'תגמולים' שנרכשה על ידו בשנת 2007. החוסכים המקוריים של 'תגמולים' לא חויבו כלל בדמי ניהול. כאשר רכשה מיטב את הקופה היא החלה לגבות דמי ניהול, חד צדדית ומבלי ליידע את העמיתים. בתביעה נתבקשה השבה ריאלית של הכספים שגבתה ביתר מהתובעים, ומניעת המשך גביית דמי הניהול בניגוד להסכמים.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה הייצוגית ודחה את טענות מיטב כאילו היא רשאית להחיל על החוסכים של 'תגמולים' את דמי הניהול המקובלים אצלה. נפסק כי מיטב גבתה דמי ניהול בניגוד להסכמים ומבלי ליידע את העמיתים כראוי אודות הגבייה. לפיכך הורה ביהמ"ש למיטב לחדול מגביית דמי הניהול, ולהשיב לתובעים את דמי הניהול שגבתה ביתר, בסך של 400 מיליון ש"ח.

מיטב-דש ערערה לבית המשפט העליון ובהמלצת השופטים פנו הצדדים להליך גישור בפני המגשר עמוס גבריאלי. הצדדים אכן הגיעו לפשרה בגישור וכאשר הציגו את הסכם הפשרה בפני שופטי העליון הם הורו לביהמ"ש המחוזי לדון בהסכם והערעורים נמחקו. בהסכם הפשרה הוסכם כי מיטב תשיב לחוסכים 120 מיליון ש"ח. בנוסף הוסכם שמעתה ואילך תהיה מיטב רשאית לגבות מהחוסכים דמי ניהול כמקובל אצלה אך תצטרך ליידע על כך את החוסכים.

היועצת המשפטית הגישה עמדה המסתייגת מהוראות רבות בהסכם הפשרה אך לא אדון בהם במסגרת הנוכחית. מה שמעניין לענייננו, הוא שהיועצת לא סברה כי סכום הפשרה נמוך או אינו ראוי.

להבדיל, כאמור, סברה השופטת אגמון-גונן כי בשל הפער הגדול בין סכום התביעה שהתקבלה על ידה (בפסק דין בה התקבלה התביעה לגופה) – 400 מיליון ש”ח, ובין סכום הפשרה- 120 מיליון ש"ח "לא ניתן לאשר את הסדר הפשרה המוצע".

השופטת חרגה מהמקובל ואף נקבה בסכום שהיא סבורה כי הוא ראוי בנסיבות הענין – 200 מיליון ש"ח, המשקף מחצית מסכום התביעה שהתקבלה.

החלטת השופטת חריגה ובלתי שגרתית, כמו גם "המלצתה" (שיהיה קשה לסרב לה…) להתפשר על 200 מיליון ש”ח.

יש לי כמה הגיגים לחלוק עם קוראי הבלוג על ההחלטה הזו, בין היתר על סמך ניסיון העבר שלי, שאפרט מיד.

ראשית, אני מודה שאני טיפה אמביוולנטי ביחס להחלטה. מצד אחד – זוהי החלטה לא שגרתית, שמעידה על שופטת בעלת דעה עצמאית, ולא שגרתית, שאינה מהססת ל"רדת אל זירת ההתגוששות", ולהתערב במשא ומתן שבין הצדדים ולהורות להם כיצד יש לשפר את הסכם הפשרה, ולא בעניינים טכניים, צורניים, פרוצדורליים, אלא בענין העיקרי שעומד תמיד בלב המחלוקת: סכום הפשרה שישולם על ידי הנתבע.

זה מאוד חריג ששופט ידחה אישור הסכם פשרה, משום שהוא לדעתו אינו ראוי ונמוך מדי. וחריג אף יותר שהוא יביע דעתו איזה סכום הוא כן היה מאשר.

במובן זה, גישת השופטת אגמון-גונן שונה ואף "מרעננת" (אם כי איני בטוח שהצדדים המייצגים בתיק הרגישו רעננות רבה, לאחר שהשופטת סירבה לאשר את הפשרה, בהליך שראשיתו בשנת 2012…).

אבל חשיבה מקורית ולא שגרתית היא מצרך נדיר במערכת המשפט הישראלית, המתאפיינת בחשיבה שמרנית והולכת-בתלם.

שנית, אני אישית, הייתי שמח לפגוש את אותה גישה דעתנית בתיק אוסטרובסקי-דסק"ש, שם ייצגתי ביחד עם ידידי רם דקל את התובעים הנגזרים. שם, אושרה התביעה הנגזרת שהגשנו בסך של כ-360 מיליון ש"ח,  ובשלב השני של ניהול ההליך לגופו, ולאחר שאושר לבקשתנו תיקון של התביעה כך שהתווספה גם העילה של הפרת אמונים לעילה המקורית של חובת הזהירות, החל הליך גישור בפני מגשרת ידועה (שופטת מחוזית בדימוס, ששמה לא יוזכר כאן). הוצע לנו להסכים לפשרה בסך 100 מיליון ש"ח אך דחיתי אותה מיד (שותפי לתיק כעס עלי מאוד על כך). סברתי שהסכום המוצע נמוך מדי, התיק חזק מדי, ואין סיבה להתפשר על 100 מיליון ש"ח בלבד. ואז הגיע הטוויסט בעלילה ומאחורי גבנו סיכמו באי כח הנתבעים, ביחד עם המגשרת הידועה, הסכם פשרה על סך…  100 מיליון ש"ח.

הסכם הפשרה הוגש לאישור בית המשפט, על אף התנגדותנו החריפה. כאשר הופעתי בפני השופט גרוסקופף (אז בביהמ"ש המחוזי) וטענתי בלהט כי נעשה כאן מעשה שלא כדין, כי לא יתכן שמגשרת תסכם הסכם מאחורי גבו של בא כח מייצג (שאושר כמייצג של החברה, לאחר אישור התביעה כנגזרת), וכי סכום הפשרה נמוך מדי, פטר אותי השופט באמירה (הנכונה, כשלעצמה) כי מאחר ומדובר בתביעה נגזרת, התביעה הינה של החברה, והיא יכולה לבחור להתפשר, גם בניגוד לדעתי. זאת, אף שאני זה שהגשתי את התביעה מלכתחילה, וייצגתי אותה, והשגתי עבורה את ה- 100 מיליון ש"ח. הפשרה כאמור אושרה למורת רוחי.

אני תוהה מה היה קורה אילו היה השופט גרוסקופף מביע דעתו, בדומה לשופטת אגמון, כי כאשר מאושרת תביעה על סך 360 מיליון שח, פשרה של 100 מיליון הינה "נמוכה מדי", ואין לאשרה.

שלישית, ואחרי כל הדברים האלו, יש גם קושי לא קטן עם גישת השופטת אגמון-גונן.

אם היה מדובר בהליך חפוז, בו היו חותרים ב"כ התובע לפשרה מהירה, אולי היה מקום לבקר את התוצאה אליה הגיעו. אך עורכי הדין שמנהלים תיק במשך יותר מעשור לא מיהרו להתפשר. אני מניח שהם היו שמחים לפשרה גבוהה יותר, אבל החיים הם פשרה, כפי שחכמים מאיתנו כבר שנו ולימדו.  

קל להשקיף על הליך משפטי מגובה של 50,000 רגל. אמנם, הפודיום של השופטים אינו גבוה כל כך, אך לעיתים יש תחושה של ראייה מגובה רב מאוד, ואי הבנה של הקושי והמורכבות של ניהול הליכי משפט בפועל.

בנוסף, צריך לזכור כי האישור שנותן בית המשפט לבקשת אישור הינו אישור לכאורי ו"עקרוני", מבלי שהוא בודק ובוחן את שאלת הנזק לעומקה. במרבית המקרים בהם מאושרת תביעה ייצוגית או נגזרת, מאושר גם הסכום הנתבע, כמות שהוא. כלומר, אם נתבעו 400 מיליון, במקרים רבים יאושר סכום זה בהחלטת האישור.

עם זאת, במקרה שלפנינו הכרעת השופטת היתה בתביעה לגופה ולא רק בבקשת האישור, משמע הסכום של 400 מיליון ש"ח אושר על ידה. ואז עולה התהייה מדוע הסתפקו באי כח התובעים בפחות משליש מסכום פסק הדין. ומנגד, אם שופטי בית המשפט העליון שלחו את הצדדים לגישור, כנראה שהם סברו שיש קשיים עם פסק הדין, עובדה שגרמה אולי לבאי כח התובעים להתפשר על סכום נמוך מזה שאושר להם.  

השאלה שנותרת היא האם לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה, בהליך שנמשך שנים כה רבות, נכון לפסול את ההסכם.

ידידי, פרופ' עמיר ליכט כתב רשימה מעניינת, כדרכו, על המקרה, אם כי מזווית מעט שונה .