אינני חסיד גדול (לשון המעטה) של ועדות "בלתי תלויות", המכונות גם – "ועדות תביעות", המוקמות על ידי חברות לאחר שהוגשה כנגדן תביעה (ייצוגית או נגזרת).

המטרה הברורה של הקמת ועדות אלו היא ניסיון מתוחכם להדוף את התביעה מבלי להתגונן מפניה, לגופה. מה למעשה עושה החברה שמקימה "ועדת תביעות"? היא קיבלה לידיה תביעה שהוגשה כנגדה, אך במקום להגיש כתב הגנה כמקובל, היא פונה לערוץ שאני מכנה – "ערוץ עוקף בית משפט": היא מקימה ועדה בלתי תלויה, שבראשה יעמוד, קרוב לוודאי, שופט מחוזי בדימוס, ואם התביעה ממש חזקה – שופט בדימוס של בית המשפט העליון. יהיה בה כלכלן (רצוי- פרופסור לכלכלה) ועוד משפטן (רצוי איש אקדמיה בכיר וידוע). השלושה אמורים להיפגש עם אנשים שונים הקשורים לחברה ולקבל את גרסתם הבלתי פורמלית לכתב התביעה. לאחר מכן תגיש הוועדה לחברה את המלצותיה. ברוב המקרים, תיראו מופתעים, סביר להניח שתמצא הוועדה שהתביעה חסרת בסיס.

יש לי ניסיון עם ועדות בלתי תלויות ונוכחתי לדעת כי אף שהן כמעט תמיד סברו שהתביעות שהובאו לבדיקתן חסרת בסיס, התביעות לא נדחו, אלא הסתיימו בפשרה. כלומר מישהו כנראה חשב שיש בסיס לא רע לתביעה, על אף דעת הועדה הבלתי תלויה.

לאחרונה ניתנה החלטה מעניינת בהקשר של וועדות בלתי תלויה, על ידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית), מיכל רוזן-עוזר, בענינה של חברת דן.

באותו מקרה הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת על ידי 18 בעלי מניות בדן, בטענה כי חברי דירקטוריון החברה העלו לעצמם את השכר בצורה לא תקינה, כאשר הם היו נתונים במצב מובהק של ניגוד עניינים.

נטען כי בשלב ראשון אישרו הדירקטורים של דן, בשנת 2012, מדיניות תגמול ולפיה שכר הדירקטורים צמוד לשכרו של בעל התפקיד השכיר בעל השכר הגבוה ביותר בחברה. מאוחר יותר הוחלט גם כי הצמדה זו חד-כיוונית, כלומר אם יירד שכר העובד, לא יירד בהתאמה שכר הדירקטורים.

בהמשך, כך נטען בתביעה, החליטו הדירקטורים לקדם את בעל התפקיד הבכיר לתפקיד פיקטיבי ולהעלות את שכרו בסך של 40,000 ₪. בכך למעשה החליטו הדירקטורים גם להעלות, בהתאמה, את שכרם-שלהם. החלטה זו התקבלה מבלי שהדירקטורים גילו את הענין האישי שלהם בהחלטה, ולא הביאו אותה להכרעת האסיפה הכללית של החברה, כפי שנדרש במצב כזה של ניגוד עניינים.

בתביעה נטען כי יש לבטל את החלטות הדירקטוריון ולהשיב לחברה סך של 30 מיליון ₪.

לאחר קבלת התביעה החליטה החברה להקים וועדה בלתי תלויה, בראשות שופט בית המשפט עליון, פרופ' יורם דנציגר, והיו חברים בה גם פרופ' משה צבירן, כלכלן ידוע המתמחה במדיניות תגמול, וכן ד"ר תמיר שאנן, דיקן הפקולטה למשפטים במכללה למינהל.

הוועדה קבעה כי מדיניות התגמול עליה מלינים התובעים נקבעה עוד בהיותה של דן אגודה שיתופית ולפני הפיכתה לחברה. הוועדה מצאה כי בניגוד לטענת התובעים לא חלות על דן חובות של חברות ציבוריות, וכי טענות התביעה לוקות בשיהוי.

עוד קבעה הוועדה כי אין פסול בכך שהדירקטורים קיבלו את ההחלטה בדבר שכר העובד הבכיר, וכי ההחלטה על קידומו היתה חלק מארגון מחדש בחבר, והיתה לגיטימית.

וועדת התביעות מצאה פגם בכך שהדירקטורים היו מודעים לענין האישי שלהם ולא גילו אותו, ולכן אכן נדרש אישור האסיפה הכללית, אישור שלא ניתן. בנוסף מצאה הוועדה שיתכן שאי הגילוי על הענין האישי מהווה הפרה של חובת האמונים שחבים הדירקטורים. עם זאת הוועדה מצאה שמאחר ושכר הדירקטורים בפועל אינו חריג בהשוואה לחברות דומות בישראל הרי שלא נגרם לחברה כל נזק מקבלת ההחלטות.

עם קבלת המלצות הוועדה (שבאופן מפתיע אומצו במלואן על ידי החברה) עתרה החברה לסילוק התביעה על הסף, מבלי שהיא כלל תידרש להשיב לבקשה לאישור התביעה הנגזרת.

השופטת רוזן-עוזר דחתה את בקשת החברה ויתר הנתבעים לסילוק התביעה הנגזרת על הסף, והורתה להם להגיש את תשובתם המפורטת לבקשת האישור.

בהחלטה מלומדת ומפורטת בה מצוטטת הפסיקה הנוהגת בארה"ב בכלל, ובמדינת דלוואר בפרט, בסוגייה של וועדות בלתי תלויות.

השופטת דוחה את טענת החברה והדירקטורים כאילו לא אמור בית המשפט לדון כלל בגוף המלצות הוועדה, אלא לקבל אותן כלשונן, וזאת בשל כלל "שיקול הדעת העסקי".

בצדק קובעת השופטת כי אין לקבל גישה מרחיקת לכת שכזו, השואפת למנוע כל ביקורת שיפוטית על פעילותן של וועדות בלתי תלויות.

אוסיף כי מניעת ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה הבלתי תלויה, תהיה בלתי סבירה לחלוטין במיוחד בנסיבות בהן הגורם שמקים אותן היא החברה הנתבעת עצמה, היא זו שמשלמת את שכר חברי הוועדה, ובנוסף-  כאשר ברור לכל מהו רצון החברה- כי התביעה תידחה, וכי כך תמליץ הוועדה.

השופטת רוזן-עוזר מתבססת בהחלטתה על פסק דין Zapata שניתן בדלוואר, בו נקבע שאין להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי על החלטות של ועדת תביעות (או על החלטת דירקטוריון שמאשרת את המלצות הוועדה) וכי לבית המשפט יש סמכות ושיקול דעת לבחון את המלצות הוועדה. לפי פסק דין Zapata יפעיל בית המשפט מבחן דו-שלבי: בשלב הראשון יבחן את עצמאות הוועדה, תום הלב של חבריה וסבירות הבדיקה שהיא ביצעה. בשלב השני רשאי בית המשפט לבחון לגופן את המלצות הוועדה. משתמע מפסיקה זו שיש נסיבות בהן בית המשפט כלל לא יבחן את המלצות הוועדה.

נדמה לי שבתי המשפט, בישראל ובארה"ב, נוטים לסבך את תמונת המצב שלא לצורך, ויוצרים מבחנים דו שלביים שאינם דרושים כלל. אני סבור שבתי המשפט צריכים להתייחס בחשדנות רבה לוועדות ה"בלתי תלויות", עם או בלי מרכאות. תמיד יש מקום לבחון את המלצות הוועדה לגופן, וזאת לאור נסיון החיים המלמד כי אם גורם שנתבע מקים וועדה שמטרתה להדוף את התביעה, אין די בכך ש"ההליך" היה תקין. יש לבחון בשבע עיניים את המלצות הוועדה.

הוועדות הללו במרבית המקרים "מספקות את הסחורה", ומעניקות פטור והכשר לחברות, שמינו אותן. האם זה מקרי ?