אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, הוא בעל השליטה בחברת טסלה, ברשת החברתית טוויטר (X), בחברת התעופה לחללSpaceX  וכעת הוא גם הפך להיות איש העסקים המקורב ביותר לנשיא-הנבחר (מחדש), דונלד טראמפ. עובדה שככל הנראה לא תזיק לעסקיו.

ועם זאת, בזירה אחת הוא נכשל פעם אחר פעם, ולנו לא נותר אלא להנות למראה תבוסת החזק, העשיר והיהיר, אל מול בעלי המניות מהציבור. אני לא יודע אם הצדק אכן ניצח במקרה שאתאר מיד, אבל הנאה צרופה, יש גם יש.

נתחיל תחילה עם רקע לפרשה: לפני שנה בדיוק, בחודש ינואר 2024, דחתה השופטת מקורמיק (McCormick) מבית המשפט הצ'נסלרי של דלוואר (Delaware Court of Chancery) (מקביל למחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי אצלנו) את תכנית האופציות הנדיבה (או השערורייתית, הכל תלוי בעיני המתבונן) שהוצעה לאילון מאסק על ידי חברת טסלה.

חבילת התגמול הסתכמה – תקשיבו טוב – בכ- 58 מיליארד דולר כאשר הוצעה לו ב- 2023, וכיום יכולה להגיע עד מעל ל- 100 מיליארד דולר (החבילה נבנתה כך שתעניק למאסק מניות בשווי של כ-1% מההון העצמי של טסלה בכל פעם שהחברה תשיג אחד מ-12 יעדים תפעוליים ופיננסיים שנקבעו).

מדוע אדם, כל אדם, ראוי לתגמול עצום שכזה? תשאלו את חברי דירקטוריון טסלה שאימצו בלהט את תוכנית התגמול הזו (ועוד נתנו אותה למי שממילא אינו סובל ממצוקה כספית). אם זהו לא שיקול דעת לקוי של דירקטוריון, איני יודע מה ייחשב ככזה.

אך נחזור להליך בבית המשפט.

לבית המשפט בדלוואר היו תוכניות אחרות לגמרי ובפסיקה נוקבת וחריפה, בחודש ינואר 2024, קיבלה במלואה השופטת מקורמיק את תביעת בעלי המניות מהציבור שהתנגדו לתוכנית האופציות, ופסלה אותה לגמרי.

אלא שבכך לא הסתיימה הפרשה.

בסמוך לאחר ההחלטה המרעישה של השופטת, שהיכתה בתדהמה את עולם העסקים האמריקאי, הציגה טסלה בחודש יוני 2024 תוכנית חדשה לתגמול בעל השליטה שלה, ובה היא הציעה את אותו תגמול בדיוק מחדש! (רק שעכשיו בשל עליית שער המניות של טסלה בבורסה, התוכנית כנראה שווה הרבה יותר) והביאה אותה להצבעת אסיפת בעלי המניות של טסלה.

ובנוסף, הכריז מאסק מיד לאחר ההחלטה כי בכוונתו להעביר את מטה חברת טסלה ממדינת דלאוור למדינת טקסס, במה שנתפש כ"צעד עונשין" כלפי בית המשפט שהעז להמרות את פיו ולמנוע ממנו את רצונו.

ואכן, בעלי המניות של טסלה אישרו את חבילת התגמול הנדיבה של מאסק, והוא שב ופנה לבית המשפט של דלוואר בבקשה "לשקול מחדש" את הפסיקה הקודמת, ולאשר את התגמול.

אלא שגם הפעם נכונה לאיש העשיר בעולם אכזבה קשה כאשר אותה שופטת מקורמיק לא התרשמה מכל הצעדים החדשים בהם נקט מאסק וקבעה כי לא מתקיימים התנאים לכך שהיא תדון מחדש בהחלטה, וכי הצעדים החדשים שנקט בהם (כגון אישור האסיפה הכללית) אינם מרפאים את הפגמים בעסקה, פגמים שנותחו בצורה רחבה בהחלטה הראשונה מחודש ינואר.

הדיון הפעם עסק גם בהיבטים פרוצדורליים שאינם רלוונטיים לדיון כאן אבל חשוב לציין כי ההחלטה מחודש ינואר 2024 פסלה את חבילת התגמול בעקבות הקביעה כי עסקה עם בעל שליטה צריכה להתבצע על פי אמת המידה המכונה "ההגינות המלאה" (Entire Fairness), שהיא אמת המידה המחמירה (בהשוואה ל"כלל שיקול הדעת העסקי"), ואשר חלה במקרים בהם יש ניגוד עניינים, למשל כאשר מדובר בעיסקה של חברה עם בעל השליטה בה.

השופטת קובעת כי מדובר בעסקה בה יש ניגוד עניינים מובנה בין מאסק ובין החברה. ולכן תפישת טסלה כאילו אישור בדיעבד של בעלי מניות יתקן את ניגוד הענינים, מוטעית. השופטת ביקרה את העובדה שחברת טסלה ומאסק יצרו עובדות חדשות בשטח (בדמות אישור של בעלי המניות, לאחר הפסיקה שלה מחודש ינואר) ואז ביקשו לעשות בעובדות אלו שימוש לצורך ביטול ההחלטה המקורית. נזכיר כי בפסיקה המקורית בחודש ינואר 2024 נקבע כי לא נוהל משא ומתן אמיתי בין אילון לאסק ובין החברה וכי חברי הדירקטוריון ומי שניהלו עימו את המו"מ היו אנשים הקשורים אליו או תלויים בו, כך שלא היה מדובר בנציגים עצמאיים באמת מטעם החברה. ולכן המו"מ היה נגוע מיסודו ולכן נפסל, ומכאן גם פסילת העסקה. פגם מהותי זה לא תוקן גם כעת לטענת השופטת.  מן הראוי לציין בנקודה זו כי השופטת עצמה סוקרת את פעולות טסלה לאחר החלטתה בינואר 2024 והיא מציינת כי הוקמה ועדה בלתי תלויה בפברואר 2024 לקביעת הבונוס מחדש. והוועדה שהורכבה משני אנשים שאחד מהם נפסל, החליטה (בדעת חברה אחת בלבד) להמליץ לאשר את הבונוס, וזה אכן מה שהוחלט. לאשר את תוכנית האופציות. אם כך, לא ברור מדוע קובעת השופטת שטסלה לא תיקנה את הפגמים.

ענין עקרוני לו נדרשה השופטת מקורמיק היא השאלה מי שולט בחברה: טענת החברה היא כי בעלי המניות הם ששולטים בחברה ואם הם אישרו את תכנית התגמול של מאסק, הרי שזהו רצונם וזהו גם רצון החברה. אבל השופטת אינה מקבלת גישה זו ובקביעה מעניינת, אך גם מעט בעייתית. היא קובעת כי לפי החוק בדלוואר הדירקטורים בחברה אינם "סוכנים" (agents) של בעלי המניות אלא "נאמנים" (Trustees) שלהם, ועליהם לשקול את אינטרסי בעלי המניות, ולהגן גם על המיעוט.

זוהי קביעה מאוד חשובה אבל גם בעייתית משום שהיא מעניקה לדירקטורים מעמד-על ביחס לבעלי המניות כאילו הם יודעים יותר טוב מה טוב עבורם (בעלי המניות). זוהי גישה פטרנליסטית שאפשר להתווכח איתה.

עוד נקבע כי טסלה היתה צריכה לפעול לפי אמות המידה שנקבעו בפסק הדין הידוע בענין MFW וליישם את כללי עסקה עם בעל שליטה הנגועה בניגוד ענינים (בין היתר באמצעות הקמת 'ועדה בלתי תלויה'), ולהראות באמצעות כלל "ההגינות המלאה" כי מדובר בעסקה הוגנת לחברה, ובה התנהל משא ומתן אמיתי ובלתי תלוי בין החברה ובין בעל השליטה. הדבר, כך נפסק, לא נעשה כאן.

בנוסף קבעה השופטת מקורמיק כי הזימון לאסיפת בעלי המניות היה חסר פרטים מהותים ועל כן – מטעה שכן הוא לא הציג בפני בעלי המניות העובדות המלאות. הזימון לבעלי המניות לא תיאר בצורה נכונה ומלאה את המשמעויות של אישור בעלי המניות ובין היתר תואר שם כי אישור על ידי בעלי המניות יוכל לסלק תביעות בגין הפרת חובות אמון ולרפא את הפגמים שנפלו בהבצעה הקודמת לפי קביעת בית המשפט בינואר 2024. עובדות אלו, אינן נכונות לדברי השופטת.

 יש מי שמצא שבהחלטת השופטת הנוכחית (דצמבר 2024) היא התייחסה מעל 30 פעם לתכנית התגמול של מאסק במילים -"מוגזמת" (excessive) או "בלתי נתפשת" (unfathomable) וכי מדובר בחבילת התגמול שלא רק שהיא הגדולה ביותר מעולם, אלא היא גדולה בכפי 30 (!) מתכנית התגמול הכי גדולה שהיתה מעולם בשוק ההון האמריקאי.

אין לי ספק שגם לסלידה מהחמדנות של מאסק היה משקל משמעותי (גם אם נסתר) בפסיכולוגיה שהניעה את השופטת מקורמיק (אני אגב מאמין גדול כי גורמים פסיכולוגיים משפיעים על פסיקת שופטים, נושא שכמעט אף פעם איש לא מתייחס אליו).

מאסק וטסלה כבר הודיעו מיד לאחר פרסום ההחלטה כי בכוונתם לערער לבית המשפט העליון של דלוואר ולא הייתי מהמר שהפסיקה הזו תיוותר על כנה.

יש בהנמקת השופטת בעיות וכשלים לוגיים לא מעטים כמו גם התחושה כי דעתה נחרצת מאוד כנגד התגמול המוגזם (אולי בצדק) ואינה אוהבת את התרגילים המשפטיים בהם נוקטים טסלה ומאסק וסוללת עורכי הדין הרחבה שלהם. אבל אם בעלי המניות של החברה מאשרים את התגמול העצום הזה, אפשר להתווכח עם ההגיון או התבונה של אישור שכזה, בסופו של דבר זה רצונם. יכולה להיטען הטענה כי הנסיון של בית המשפט לגבור על רצון זה בגישה שהיא מעט פטרנליסטית (בסגנון "אני יודע מה טוב עבורך") הוא בעייתי. ככלות הכל, בעל מניות שאינו מרוצה מהתגמול המוצע למאסק יכול פשוט למכור את מניותיו בחברה ולהצביע ברגליו כי חברה שמעניקה תגמול כל כך עצום (ואולי מופרך) לבעל השליטה בה (שהינו ממילא האיש העשיר בעולם), הינה חברה שאינה מנוהלת כראוי ומוטב שלא להחזיק במניותיה.

מאסק וטסלה בהחלט יכולים לטעון (ובוודאי יטענו בערעור) כי בחברה שהינה סחירה (וטסלה מאוד מאוד סחירה) אין סיבה לבעל מניות לא-מרוצה להיאחז בחברה שכזו. וזהו הסעד הטוב ביותר עבור בעל מניות מבלי להידרש להליך משפטי ארוך ויקר: פשוט תמכור.

ומנגד, טיעון מסוג זה ("תמכור") ניתן לטעון כלפי כל בעל מניות התובע בשל קיפוח זכויותיו. זו אינה התשובה הנכונה.