בשבוע שעבר פורסם תזכיר חוק של התכנית הכלכלית של ממשלת ישראל, במסגרת תקציב המדינה. התכנית כוללת מספר תיקוני חקיקה בנושא תובענות ייצוגיות שהינן בעלות השלכות רוחביות על היכולת של אזרחיה המדינה לתבוע את רשויות המדינה. יש לקוות שתזכיר החוק לא יאושר במתכונתו המתוכננת, שכן הוא מעיד, פעם נוספת, עד כמה אסור לתת לחתול לשמור על השמנת.

במקרה שלנו – החתול הוא המדינה ורשויותיה, והשמנת היא כספי האזרחים.

הסבר קצר מתחייב: חוק תובענות ייצוגיות כולל שורה של הגנות שנועדו להגן על רשויות המדינה כאשר הן נתבעות בתביעה ייצוגית על ידי תובעים ייצוגים, אזרחי המדינה.

כך למשל, קובע חוק תובענות ייצוגיות כי גם אם אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה כנגד רשות, הוא לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור התביעה ייצוגית.

תרגום לעברית: נניח שעיריה גבתה ביתר מתושבי העיר במשך 7 שנים ארנונה או מס עירוני אחר, ונניח שאזרח עירני הגיש תביעה ייצוגית כנגד הגבייה הבלתי חוקית. לפי החוק כיום (ועוד לפני התיקון המתוכנן, אליו אתייחס בהמשך) גם אם ישתכנע בית המשפט שהעירייה גבתה כספים ביתר, בניגוד לדין, היא לא תחויב להשיב לתושביה את כל הכספים שגבתה מהם שלא כדין, אלא רק את הגבייה במשך שנתיים אחורה (גם אם הגביה הלא חוקית נעשתה במשך עשור!). יתר השנים של הגביה הבלתי חוקית יישארו בכיסה של העיריה ולא יוחזרו לנפגעים. למה ? ככה. תשאלו את משרד האוצר ומשרד המשפטים.

בנוסף, בחוק הקיים יש אפשרות לרשות שנתבעה להודיע על "חדילה" של הגבייה הבלתי חוקית. שוב מתבקש תרגום לעברית בעבור מי שאינו מצוי בפרטים: נניח שרשות מקרקעי ישראל גבתה כספים שלא כדין ממי שביצע עסקאות נדל"ן. היא יכולה להודיע – לאחר שידה נתפסה ב"צנצנת העוגיות" של אזרחי המדינה, שהיא מפסיקה לגבות כספים שלא כדין. וברגע שתודיע על ה"חדילה" (שהיא חודלת מנטילת כספיהם שלא כדין), תיפסק לאלתר גם התביעה הייצוגית, שהוגשה לשם החזרת הכספים שנגבו ביתר. הבנתם נכון – מרגע שרשות מודיעה שהיא תחדל לגבות כספים שלא כדין, היא מוגנת. היא אינה צריכה להשיב כספים לאזרחים, ממנה היא גבתה כספים שלא כדין. מדהים, ללא ספק. והדבר נכון לרשויות המדינה השונות- רשויות המס, עיריות, רשויות מקומיות ורשויות רבות אחרות של המדינה.

וכדי להחמיר עוד יותר את המצב כלפי האזרחים, ולטובת המדינה, פסיקת בתי המשפט קובעת שהגמול ושכר הטרחה שייפסקו לתובע הייצוגי שיזם את ההליך ולעורך דינו שניהל את התביעה, בגין תביעות שהסתיימו בחדילה של הרשות, יהיו תגמולים צנועים יחסית. כלומר – גם התמריצים לשם ניהול תביעות ייצוגיות כנגד רשויות הינם תמריצים נמוכים מלכתחילה. כי מרגע שתודיע הרשות על חדילה, גם הגמול ושכר הטרחה יהיו נמוכים יחסית, משום שהציבור לא יזכה להחזר כספי. ומאחר וכל תחום התובענות הייצוגיות מבוסס על מערכת של תמריצים (לתובע ולעורך הדין, כדי שיזמו וינהלו את ההליך, המבוסס רק על תוצאות) ברור כי  ברגע שהרגת את התמריצים, הרגת את ההליך.

כך, למעשה, גורם חוק תובענות ייצוגיות, מלכתחילה, לתמריץ שלילי להגשת תביעות ייצוגיות כנגד רשויות המדינה הגובות כספים שלא כדין. מדוע כך קובע החוק ? תשאלו את משרד המשפטים שאחראי לניסוח החוק (וכנראה גם את משרד האוצר, האחראי על קופת המדינה).

זה היה המצב עד כה. ועתה לשלב הבא, המתנהל בימים אלו, עם התכנית הכלכלית שמביאה עימה ביצור נוסף להגנה על רשויות המדינה על חשבון כיסם של האזרחים.

עתה מוצע לקבוע בחוק כי תקופת ההשבה של 24 חודשים תהיה מוגבלת ל- 24 חודשים לפני מועד הגשת התביעה הייצוגית ולא למועד מאוחר יותר. וככל שהרשות לא תודיע על חדילה, כלומר היא תמשיך בגביה הבעייתית, גם אז בית המשפט יהיה רשאי לחייב את הרשות להשיב כספים רק ממועד הגשת התביעה הייצוגית, אך לא במועד הקודם לכך. כלומר לא ניתן יהיה גם להאריך את התקופה של 24 חודשים של השבת כספים.

זה כמובן לא המצב שחל על תביעות כנגד תאגידים לא ממשלתיים. למשל, כאשר נתבעת חברת סלולר יכול התובע לתבוע אותה בגין 7 שנים אחורה (לפני מועד הגשת התביעה), ובמידה ובית המשפט יקבל את התביעה הוא יוכל לחייב אותה גם בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה ועד למועד אישורה. כלומר מספר השנים בגינה עלולה להיות מחויבת חברת הסלולר היא לא רק 7 השנים של תקופת ההתיישנות לפי החוק בישראל, אלא גם כל השנים בהם תנוהל התביעה. כלומר – שנים לא מעטות. להבדיל, ביחס לרשויות המדינה, שאמורות לפעול בנאמנות ובהגינות ולשמור על זכויות אזרחי המדינה, המצב שונה לחלוטין: התקופה בה הן יכולות להיות מחויבות בהשבת כספים תהיה 24 חודשים בלבד. וכעת בא התיקון להגביל עוד יותר את תקופת ההשבה רק לאחר מועד הגשת התביעה הייצוגית.

אך בכך לא מסתפקים המחוקקים השומרים באדיקות על קופת המדינה: הם מבקשים לתקן החוק שאם תובע אחר ירצה לתבוע בתביעה נוספת את אותה רשות ובאותה עילה, אך בגין תקופה אחרת או נוספת, הוא לא יוכל להגיש תביעה ייצוגית אלא רק תביעה אישית. כלומר, שוב פגיעה קשה בזכויות האזרחים להיפרע מרשות שפעלה שלא כדין. שהרי אם יתבע אדם בתביעה אישית את הרשות, הפיצוי שיקבל יהיה קטן, בגין נזקו האישי בלבד. סביר להניח שאף אדם בר דעת לא יטרח להגיש תביעה בגין כמה עשרות או מאות שקלים. כלומר מרגע שאוסר המחוקק הגשת תביעה ייצוגית, משמעות הדבר מניעת תביעה לגמרי. ואזכיר שוב כי מדובר רק במקרים בהם הרשות גבתה כספים שלא כדין מתושבי המדינה.

תיקון נוסף שאף הוא נועד להגן על הרשויות, קובע שגופים פרטיים (לא ממשלתיים) שנתבעו בתביעה ייצוגית, לא יוכלו להגיש הודעה לצד שלישי כנגד רשויות המדינה במקרים בהם לא ניתן לתבוע בתביעה ייצוגית ישירה את המדינה.

לסיכום, אם מישהו סבר לתומו שמשרד המשפטים האחראי להנפקת ניירות מזיקים שכאלו, ידאג לשמירה על זכויות תושבי המדינה ועל ניהול הוגן והגון של רשויות המדינה, בא התיקון המוצע, ומבהיר היכן נמצא המוקד של תשומת הלב של רשויות המדינה. החתול שומר על השמנת. שומר היטב.