בשנת 2000, לפני כ- 21 שנים, החליטה רשות ניירות ערך לעודד חברות זרות, הנסחרות בבורסות הגדולות בארה"ב ובאירופה, להירשם למסחר גם בבורסה לני"ע בתל אביב, כך שהן יהיו רשומות ברישום כפול, בשתי בורסות במקביל.
לצורך כך יזמה הרשות הקלות רגולטוריות כלפי החברות הזרות שיירשמו ב"רישום כפול". ההקלה המרכזית היתה שהן ידווחו לציבור המשקיעים בישראל לפי הדין האמריקאי (או האירופאי במידה והן נסחרות באירופה). אף נקבע שהחברות אינן חייבות לתרגם את הדיווח לעברית, אלא פשוט לדווח בישראל את הדיווח האמריקאי.
בשורה של תביעות ייצוגיות שהוגשו בשנים האחרונות כנגד חברות הרשומות למסחר כפול עלתה השאלה איזה דין יחול על הפרת חובות הדיווח מצד אותן חברות. על כך השיבו פה אחד הן בית המשפט העליון והן בית המשפט המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) כי מאחר וחובת הדיווח היא לפי הדין הזר, הרי שגם האחריות על הפרת חוק, ככל שתתרחש, צריכה להיות גם היא לפי הדין הזר (במרבית המקרים – הדין האמריקאי). כך נקבע למשל בפרשת כהן נ' טאואר סמיקונדקטור ובפרשת דמתי נ' Mankind Corporation. זו גם עמדתה הברורה של רשות ניירות-ערך.
במילים אחרות, אם תובע ייצוגי טוען, למשל, שחברה בורסאית שרשומה למסחר כפול הפרה את חובת הדיווח כלפי ציבור המשקיעים, הטעתה והסתירה מידע שלילי וכדומה, הרי שהדין שיחול על תביעה כזו יהיה הדין האמריקאי ולא הדין הישראלי. נקבע כי אין מניעה לנהל תביעה שכזו בישראל אך היא תתנהל על פי הדין האמריקאי.
במישור הפרקטי, משמעות הדבר שהתובע הייצוגי חייב לצרף לתביעתו חוות דעת של מומחה משפטי מארה"ב (או מאירופה) המאשר כי החברה הפרה את הדין הזר. זוהי הוצאה כספית משמעותית שיכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים ויותר, אם מעוניינים במומחה זר איכותי. מעבר לכך מדובר בסרבול ניכר של ההליך, שכן תארו לעצמכם לנהל הליך בתל אביב בפני שופט ישראלי לפי הדין האמריקאי. על כך נאמר, שיהיה לכם בהצלחה.
למען הגילוי הנאות אציין כי אני מנהל בימים אלו תביעה שכזו כנגד תאגיד ישראלי הנסחר ברישום כפול.
רק כדי לסבר את האוזן אציין כי למעלה מ- 50 חברות רשומות ברישום כפול, מרביתן חברות ישראליות לגמרי. ניתן למצוא ביניהן את טבע, בזק, צ'ק פוינט, כי"ל, איתמר מדיקל, אינטרקיור, אלביט, אלומיי ועוד רבות אחרות. אף תאגיד בינ"ל גדול אינו נמצא ברשימה. לא מיקרוסופט, לא גוגל (אלפביית), לא טסלה. גם לא בואינג.
איני יודע אם אחת המטרות של מתן הקלות לחברות הרישום הכפול היה להרתיע תובעים ישראליים מלתבוע אותן, אך אף אם לא זו היתה המטרה המוצהרת, או העיקרית, נדמה לי שההקלות, המקשות על התובעים, בהחלט מרתיעות אותם מלמצות את הדין עם תאגידי הרישום הכפול.
לאחרונה, כמו משב רוח מרענן, הגיעה פסיקה שונה בתכלית מאת השופט מגן אלטוביה במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א, שדנה בתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד חברת סרגון. סרגון, חברה ישראלית למהדרין הרשומה למסחר בנאסד"ק, היתה רשומה בזמנו למסחר כפול גם בבורסה בתל אביב. לטענת התובע הייצוגי הסתירה סרגון מידע שלילי מציבור המשקיעים והציגה מצגי שווא חיוביים כביכול. לטענת התובע לאחר פרסום הדוחות הכספיים של החברה לרבעון ה-3 של שנת 2014, קרסו מניות החברה בכ-50% תוך תקופה קצרה. כך נגרמו לציבור המשקיעים הפסדים ניכרים.
השופט אלטוביה קיבל באופן מפתיע את טענות התובע הייצוגי כי יש לדון בתביעה לפי הדין הישראלי ולא לפי הדין הזר, וזאת בניגוד גמור לפסיקה שהזכרתי קודם, הן של בית המשפט העליון והן של שופטים אחרים בבית המשפט הכלכלי ובניגוד גם לעמדת רשות ני"ע.
ההנמקה של השופט אלטוביה מעניינת ולא שגרתית: הוא מציין כי בחוק ניירות ערך אין הוראה מפורשת הקובעת כי האחריות שתחול על תאגיד ברישום כפול הינה לפי הדין הזר ולא הדין הישראלי, ובהעדר הוראה כזו אין מקום לקביעה שכזו. יותר מכך, לטענתו המחוקק הישראלי "אמר את דברו" בצורה הפוכה, והבהיר שהוא לא התכוון לשלול את אחריות התאגיד ברשום ברישום כפול לפי הדין הישראלי. אימוץ דין זר לתוך מערכת המשפט הישראלית מחייבת לדעתו הוראת חוק מפורשת, שאינה קיימת.
לנימוקים אלו ראוי להוסיף נימוק חשוב שאני מבקש להעלות: ההקלות לרישום כפול נועדו לעודד תאגידים זרים להירשם למסחר בבורסה בתל אביב. ההקלות לא נועדו לעודד חברות ישראליות הרשומות בנאסד"ק לבוא ולהירשם בתל אביב. אין טעם ותכלית לעודד חברה ישראלית להיסחר בתל אביב.
המטרה היתה לעודד חברות בינלאומיות גדולות להירשם במקביל גם בתל אביב. ולכן ראשית לכל, היה ראוי למקד את ההטבה בתאגידים זרים ולא בחברות ישראליות לחלוטין, דוגמת סרגון למשל (או טבע, או כימיקלים לישראל, או צ'ק פוינט ועוד).
אגב, בפועל מתברר שתוכנית העידוד והתמריצים לא הועילה, אף שכאמור החלה לפני למעלה מ- 20 שנים: אפל, יבמ, אמזון, וענקי התאגידים הבינ"ל לא נרשמו למסחר בבורסה בתל אביב, וככל הידוע – הדבר אפילו לא עלה על דעתן. עם או בלי ההקלות שמרעיפה עליהם רשות ני"ע בישראל.
אם כך, הרציונל למתן ההקלות ממילא נשמט, מה עוד שכאמור נכון היה לכוון אותו רק לתאגידים זרים ממש, ולא לתאגידים ישראליים. במצב הדברים הנוכחי, מי שנהנות מההקלות הן דווקא חברות ישראליות שבחרו להנפיק את מניותיהן בארה"ב לאחר שהן רשומות למסחר בבורסה בתל אביב. ושואל השואל – מדוע הן זכאיות להקלות הללו, ולעידוד הזה. מדוע תובע ישראלי שמבקש לתבוע חברות ישראליות למהדרין שבמקרה רשומות למסחר גם בנאסד"ק, צריך לתבוע בתל אביב לפי דיני ניירות הערך של ארה"ב דווקא? היכן ההיגיון כאן?
יש לשער שבעקבות פסיקה זו שאינה מתיישבת עם הדעה המקובלת בנושא זה, יוגש ערעור לבית המשפט העליון. מעניין אם העליון ישקול מחדש את עמדתו לאור העובדה שההקלות לרישום הכפול אינן מגשימות כל מטרה ראויה, והן פוגעות באינטרסי ציבור המשקיעים הישראלי. יש לזכור כי חלק גדול מהמשקיעים המוסדיים משקיע במניות של חברות ישראליות גדולות הנסחרות ברישום כפול, ולכן גם זכויותיהם (וזכויות הציבור הרחב, המשקיע בשוק ההון באמצעותן) נפגעות אף הן.
בעקבות הפסיקה הבלתי צפויה של השופט אלטוביה בענין סרגון, נזעקה רשות ניירות ערך ופירסמה הודעה, זמן קצר לאחר מכן, בה היא חוזרת על עמדתה המוצהרת שיש לנהל בתל אביב תביעות לפי הדין הזר דווקא. היא הודיעה שבכוונתה ליזום תיקון חקיקה שיסדיר ענין זה סופית, בשל אי האחידות בפסיקת בתי המשפט.
זו הודעה מצערת ויש לקוות שבטרם הליך החקיקה הזה, יתנו דעתם המחוקקים על ההיגיון (או העדרו) בקביעת כללים שאינם נוחים או מעשיים, המייקרים את ההליך המשפטי ומסרבלים אותו מאוד, ואין בהם כל ערך או תועלת של ממש.
