לא פעם אני נתקל בתביעה של לקוח (לעיתים תביעה ייצוגית ולעיתים תביעה אזרחית/מסחרית) בה הוא טוען כי נגרמה לו עוגמת נפש משמעותית בשל התנהלות הנתבע. לעיתים מדובר בשותף עסקי שרימה, הונה או קיפח. לעיתים מדובר בחברה שהשירות שנתנה היה מחפיר, מאוד "לא שירותי", וגרמה ללקוח לבזבוז זמן ולעוגמת נפש, כאשר נאלץ לפנות אליה פעמים רבות, לנהל תכתובות מתישות איתה או שיחות טלפון רבות למוקד הטלפוני (עם המתנה ארוכה, ניתוקים וכל רפרטואר ה-"שיחות שלנו מוקלטות לטובת שיפור איכות השירות"). ודוגמא אחרת לעוגמת נפש היא חברת תעופה שדחתה את שעת הטיסה פעם אחת או יותר וגרמה למשפחה שלמה להמתין שעות בטרמינל כלשהו בארץ או בעולם, לנסות לתפוס תנומה על ספסלי המתכת בטרמינל,

עשרות אנשים וחברות פועלים בישראל לשיווק השקעות בחו"ל, בין בנדל"ן ובין בשוק ההון. קשה להימלט בימים אלו מדיוור או פרסומת באינטרנט או ברשתות החברתיות של יועצים, משווקים ו"מומחים", אמיתיים או בעיני עצמם, הממליצים על השקעה כזו או אחרת בחו"ל. זהו תחום פרוץ למדי, שגבולות המותר והאסור בו אינם ברורים, לא לשחקנים הפועלים בו ולא לצרכנים/הלקוחות. לעיתים כלל לא ברור החוק הישראלי חל על הפעילות הזו. כמובן ששאלת הדין החל אינה שאלה אקדמית המעניינת רק עורכי דין משעממים (או משועממים). היא רלוונטית כאשר הלקוחות שוקלים לתבוע את היועצים או המשווקים, בגין הפסדיהם. אז מתעוררות ביתר שאת מספר שאלות-מפתח, אליהן אתייחס הפעם: ראשית – אילו הוראות חוק מסדירות את פעולותיהם של אותם

בשנים האחרונות התקבלה יותר ויותר בפסיקת בתי המשפט הגישה שאין חשיבות יתרה לתובע הייצוגי, במיוחד לאור הוראת סעיף 8 לחוק התובענות הייצוגיות, המתירה לבית המשפט לאשר תביעה כייצוגית תוך החלפת תובע ייצוגי.זאת, אם מצא שהתביעה ראויה אך התובע אינו מתאים או נעדר זכות תביעה אישית. אך כמו בעניינים רבים אחרים, הפסיקה בסוגיה זו אינה אחידה עד שקשה להצביע על גישה ברורה בפסיקת בתי המשפט בנושא, אף לא של בית המשפט העליון. כך, לא אחת נדחות תביעות ייצוגיות – גם כיום, ועל אף הוראת סעיף 8 לחוק התובענות הייצוגיות – בשל העובדה שלדעתבית המשפט התובע היצוגי נעדר עילת תביעה אישית, וכל זאת אף שיש הוראת חוק מפורשת המאפשרת לאשר תביעה ייצוגית ולהחליף תובע ייצוגי. ומנגד, יש מקרים בהם

לא רבות התביעות הייצוגיות המסתיימות בישראל בפשרה העולה על 100 מיליון ש"ח. היתה לי הזכות להשיג פשרה שכזו בתיק אוסטרובסקי נ' דסק"ש (תביעה נגזרת, לא ייצוגית), אך תיק מיטב-דש שבר שיאים, כאשר לאחר הליך ממושך וסבוך, שרק את עיקריו אפרט כאן, הסתיים בפשרה בסך של 120 מיליון ש"ח. אלא שהשופטת מיכל אגמון גונן בבית המשפט המחוזי בתל אביב סירבה לאשר את הסכם הפשרה וקבעה כי מן הראוי שתיק זה יסתיים בפשרה גבוהה בהרבה, של 200 מיליון ש"ח, על כן היא פשוט דחתה את הבקשה לאישור הסכם פשרה. אז מה קרה כאן? בשנת 2012 ו- 2014 הוגשו שתי תביעות ייצוגיות (שאוחדו) על ידי קבוצת עצמאים ושכירים וקבוצת אנשי קבע כנגד בית

לקוח הזמין חדר במלון 'כרמים' באמצעות האתר הבינלאומי הידוע AGODA וגילה בדיעבד כי המחיר שהוצג לו באתר לא כלל את חיוב המע"מ (17%), מעשה המהווה הפרה של חוק הגנת הצרכן המחייב כל עוסק להציג לצרכן את המחיר כולל מע"מ. מאחר וההזמנה נעשתה באמצעות אתר AGODA הגיש האדם תביעה ייצוגית בישראל כנגד החברה הזרה. זו טענה מנגד כי הדין שצריך לחול על התביעה, בהתאם לתנאי השימוש של אתר האינטרנט של אגודה (שבאמצעותו בוצעה ההזמנה) הינו – תחזיקו חזק – הדין הסינגפורי. לאחר הליך של בירור בקשת האישור (שהוגשה עוד ב- 2018) דחה בית המשפט המחוזי בת"א (השופטת מיכל עמית-אניסמן) את טענת אגודה ואישר את התביעה כייצוגית, לאחר שגם היועצת המשפטית לממשלה

בפסיקת בתי המשפט מודגשת לא אחת חשיבות תום ליבו של מי שמתיימר לייצג קבוצת תובעים, בתביעות ייצוגיות או נגזרות. זהו אחד מהתנאים לאישור בקשה להגשת תביעה ייצוגית או נגזרת. זה ארוע די נדיר שבקשה לאישור תביעה נגזרת נדחית בעיקר בשל כך שבית המשפט מצא שהתובע הנגזר אינו תם לב. מקרה כזה עלה לאחרונה בתנ"ג 51634-12-21 יצחקי נ' מקס סטוק בע"מ, תביעה נגזרת שהגישו שני בעלי מניות בחברת מקס סטור, שמניותיה נסחרות בבורסה לני"ע בתל אביב. בעלי המניות הגישו בקשה לגילוי מסמכים מקדים לפני תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א לחוק החברות, בדרישה לקבלת מסמכים של חברת מקס סטור בכל הנוגע למספר עסקאות של החברה לרכישת ציוד למיגון כנגד קורונה. לטענת התובעים,